Inside Out
Etgar Keret

Inside Out

When you’re an adult, you are just a little detail amid the infinite universe, a speck of dust resting on the edge of the endless plain known as the world. But when you’re a child, creation goes in the opposite direction: from the inside outward. You are the center of the world. What’s important to you is important, and what isn’t—simply doesn’t exist. My mother went through World War II as a child. She lost her entire family in the war, and when it was over she was left with no external, adult narrative to mediate between her experiences and the world. All she had was a giant mosaic composed of countless shards of memories and experience-fragments. A history devoid of dates and names, a chronicle of sensations and fears and smells: her own private history.

In Jewish culture, an ancient tradition stems from the Exodus verse, “And you shall tell your children.” Every Jewish person is obliged to relay to their children what happened to their ancestors, and to their ancestors’ ancestors, to preserve the nation’s heritage. My mother did not hesitate to share our family history with me, as she remembered it: without names, without dates. From the inside out. Continuing this tradition, I try to share this history with my son, and now—with you.

מבפנים החוצה

כשאתה מבוגר אתה רק פרט קטן ביקום האינסופי, גרגר אבק הנח בשולי אותו מישור בלתי נגמר הנקרא עולם. אבל כשאתה ילד, הוא נברא בדיוק ההיפך: מבפנים החוצה. אתה מרכז העולם. מה שחשוב לך חשוב, ומה שלא - פשוט לא קיים. אימי עברה את מלחמת העולם השנייה כילדה. במהלך המלחמה היא איבדה את כל משפחתה, ובסיומה נותרה לבדה ללא שום קרוב או מכר שינסה לפשר בין חוויותיה הפנימיות לבין העולם שבחוץ, רק עם פסיפס עצום של שברי זיכרונות ורסיסי חוויות: היסטוריה נטולת תאריכים ושמות, היסטוריה של תחושות ופחדים וריחות, ההיסטוריה הפרטית שלה. בתרבות היהודית קיימת מסורת עתיקת יומין של "הגדת לבנך", שעל פיה מצווה כל יהודי לספר לילדיו את שקרה לאבותיו ולאבות אבותיו, כדי שהמורשת של העם לא תיעלם. אימי לא היססה לחלוק איתי את סיפור משפחתנו כפי שזכרה אותו, כמו ילדה, מבפנים החוצה: בלי שמות, בלי תאריכים, קצת כמו אגדה; סיפור שאותו, כמצוות המסורת היהודית, אני חולק לאורך השנים עם בני, ושאשמח לחלוק גם איתכם.

Razor

When I was a child, my mother hugged me all the time. All mothers hug their kids a lot, I know, but my mother hugged me more than a lot. I liked it. I loved the way she was always touching me: kissing, enveloping, stroking. But over time I began to notice that when she touched me, it was always with the back of her hand, never the palm.

One evening at bedtime, my mom finished reading me a story and then stroked my face with the back of her hand. “Mom,” I asked her, “how come all the other moms stroke like this…” (I demonstrated a caress with the palm of my hand) “and you’re the only one who strokes like this?” (I demonstrated again).

My mother smiled and kissed me on the forehead. “When I was little,” she said, “I didn’t have a home like you do, only an orphanage. And the people there, some of them didn’t always want to be good to me. So to be on the safe side, I stuck a piece of gum to the palm of my hand, and I lodged a razor blade in the gum.” She showed me how she stuck the gum to her hand, then inserted an imaginary blade into the invisible gum. When she’d finished, she held the back of her hand to my face and caressed me gently. “This,” she whispered secretively, “is how I stroked the people I liked. And this…” – she let the palm of her hand hover millimeters from my face without touching it –
“is how I stroked the ones I didn’t like so much.”

The palm of my mom’s hand was so close to my face that I could feel its warmth. The blade didn’t touch me, but I knew it was there. Palm of the hand, back of the hand—until that evening, I’d never know they were so different.

סכין גילוח

כשהייתי ילד, אמא שלי חיבקה אותי המון. כל האמהות מחבקות את הילדים שלהן הרבה, אני יודע, אבל אמא שלי חיבקה אותי הרבה במיוחד. אהבתי את זה. אהבתי שנגעה בי כל הזמן: נישקה, עטפה, ליטפה את פניי. אבל עם הזמן שמתי לב שכשנגעה בי, זה תמיד היה עם הצד החיצוני של כף ידה, אף פעם לא עם הצד הפנימי.

ערב אחד, כששכבתי במיטה ואימי, שבדיוק סיימה לספר לי סיפור לפני השינה, ליטפה את פניי בגב ידה, שאלתי אותה: ״אמא, למה כל האמהות האחרות בגן מלטפות ככה…״ והדגמתי ליטוף עם הצד הפנימי של כף היד, ״ורק את מלטפת ככה?״ הדגמתי שוב.

אמא שלי חייכה ונישקה אותי על המצח. ״כשהייתי קטנה,״ היא סיפרה, ״לא היה לי בית כמו שיש לך, רק בית יתומים, והאנשים שם לא תמיד רצו לעשות לי דברים טובים. אז ליתר ביטחון הדבקתי חתיכת מסטיק לצד הפנימי של כף היד שלי, ולמסטיק הצמדתי סכין גילוח.״ אמא שלי הדגימה את תנועת הדבקת המסטיק, ואז הצמידה למסטיק הבלתי נראה סכין גילוח דמיונית. כשסיימה היא קרבה את גב ידה אל פניי וליטפה אותי בעדינות. ״ככה,״ היא לחשה כממתיקת סוד, ״ליטפתי את מי שאהבתי. וככה...״ היא אמרה והדגימה תנועת ליטוף עם כף ידה שריחפה מילימטרים מלחיי, ״ככה ליטפתי את אלה שאהבתי פחות.״ כף ידה של אמא היתה כל כך קרובה לפניי, שיכולתי להרגיש את חום גופה, ואף שלא חשתי בלהב הסכין ידעתי שהוא נמצא שם. כף יד-גב יד, עד אותו ערב לא ידעתי שיש ביניהן כזה הבדל.

Fabric

Before I was born, my mother worked at an advertising firm in Tel Aviv. It was a demanding job, and she wanted to devote as much time as possible to her kids, so when I was a baby, she quit her job and opened a fabric store on a little street in our town of Ramat Gan. “Fabric Basement” was on a basement floor with no windows, and it looked a bit like a musty cellar, but everything inside the store was decorated in good taste. Mom used to take me with her to work every day, put me on the counter in a bassinet, and there I spent my hours listening to her stern pronouncements on questions of cleavage and rivets, and inquisitively watching the eager women who entered the dimly lit basement to search for the perfect fabric and cut for the dress of their dreams. Mom liked to say that because of all those hours I spent in the store, I learned how to pay compliments to older women long before I learned how to walk.

I remember my mother hoisting heavy rolls of fabric around in that narrow, dark space. It was hard work and not very rewarding, but when I was little, the “Fabric Basement” seemed to me like a sort of secret kingdom, where my mother reigned supreme. Her subjects came to her with their hopes and dreams, and she, the queen mother, proclaimed which options made them look thinner and which fatter, what was flattering and what looked cheap. She spoke with no hesitation or excessive politeness, just as a queen should. And the women kept coming to that little side street in Ramat Gan from all over the country, so that my mother could flip through the stacks of Burda magazines piled neatly on the counter and select the patterns that would accentuate their advantages and conceal everything else. “Not everyone can be beautiful,” Mom told me once, “but if you make an effort and you don’t give up, you can always be less ugly.”

בד

לפני שנולדתי, אמא שלי עבדה במשרד פירסום בתל אביב. שעות העבודה היו תובעניות, וכשנולדתי, אימי, שרצתה להקדיש זמן רב ככל האפשר לילדיה, התפטרה ופתחה חנות בדים ברחוב הקטן ברמת גן שבו גרנו. לחנות הבדים של אימי קראו "מחסן בדים". היא היתה מרתפית ונטולת חלונות ונראתה פחות כמו חנות ויותר כמו מרתף או מקלט טחוב, אבל כל מה שהיה בתוכה היה עשוי בטוב טעם. כשהייתי פעוט היתה אימי לוקחת אותי איתה לחנות בכל יום, מניחה אותי בעריסה על הדלפק, וכך הייתי מבלה שעות: מאזין לקביעות הנחרצות של אימי בסוגיות מחשופים ושניטים, ומתבונן בסקרנות בכל הנשים הנרגשות שהגיעו למרתף האפלולי במסע החיפוש אחרי הבד והגזרה הנכונים לשמלת חלומותיהן. אמא שלי אהבה לספר שבגלל השעות הרבות שביליתי על דלפק החנות ידעתי להחמיא לנשים מבוגרות הרבה לפני שידעתי ללכת.

אני זוכר את אימי מניפה גלילי בד כבדים באותו כוך צר וטחוב. זאת היתה עבודה קשה ולא מאוד מתגמלת, אבל כילד, הרגשתי כאילו "מחסן בדים" הוא מעין ממלכה סודית של אימי, מקום שבו זכתה למשול ביד רמה. הנתינים הגיעו אליה עם בקשותיהם וחלומותיהם, והיא, המלכה האם, היתה קובעת מה משמין ומה מנמיך, מה מחמיא ומה זול, בלי היסוס ובלי דברי נימוס מיותרים, בדיוק כפי שמלכה אמורה לפסוק. והנשים היו ממשיכות להגיע מכל קצוות הארץ לאותו רחוב צדדי ברמת גן, בתקווה שאימי תצליח למצוא למענן, באחד מעשרות גיליונות הבורדה שנערמו על הדלפק בסדר מופתי, את הגזרה והבד המושלמים שיבליטו את כל מה שיכול להחמיא להן ויסתירו את כל השאר. "לא כל אחד יכול להיות יפה," אמרה לי פעם אימי, "אבל אם מנסים, משתדלים, ולא מוותרים, תמיד אפשר להיות פחות מכוער."

Birthdays

When I was a little boy, I envied my sister’s birthday. Because Dana was born on November 21, the same date as my mother, while I was born on just an ordinary date. My sister and mother used to celebrate their birthdays together, with a shared cake and a shared party that was always joyful and festive and made all other birthdays seem lonely and sad. Mom said it was natural for my sister and her, the only girls in our family, to have been born on the same date, and that if my brother and I had been as responsible as Dana, we would have made sure to be born on our dad’s birthday. When my sister became ultra-Orthodox, she began marking her birthday according to the Hebrew calendar, and that was the end of the joint celebrations.

On my mother’s eightieth birthday, my brother and I took her to Warsaw. We wanted to do something special for this momentous occasion, and what could be more special than my mother’s first visit to Poland since the war? Her reunion with the place and language she had known as a child was extremely moving. While we were there, we visited the local archives and asked to see my mother’s papers. To our surprise, we discovered that the date on which we’d celebrated her birthday for decades was not her real date of birth: she was born in January. Mom turned slightly pale as she studied her birth certificate, and asked us to find her somewhere to sit and, if possible, a cigarette and an espresso. “Are you all right?” I asked as we sat down at a nearby café. She nodded: “I’m fine, just a little surprised.” After sipping some coffee, she added with a sigh, “Not that it makes any difference. I’ll never get those ten months of social security payments back.”

ימי הולדת

כשהייתי ילד קינאתי ביום ההולדת של אחותי. אחותי, דנה, נולדה בעשרים ואחד בנובמבר, התאריך שבו נולדה אימי, ואילו אני נולדתי בסתם יום. אחותי ואימי היו חוגגות את יום הולדתן יחד, עם עוגה משותפת ומסיבה משותפת, וזאת תמיד היתה מסיבה שמחה וחגיגית שגרמה לכל ימי ההולדת האחרים להיראות בודדים ועצובים. אמא שלי אמרה שזה אך טבעי שאחותי והיא, הבנות היחידות במשפחתנו, ייוולדו באותו היום, ושאם אחי ואני היינו אחראיים כמו דנה, היינו מקפידים להיוולד ביום הולדתו של אבינו. כשאחותי חזרה בתשובה, היא החלה לחגוג את יום הולדתה לפי לוח השנה העברי, וחגיגת ימי ההולדת המשותפים תמה.

ביום הולדתה השמונים של אימי נסענו איתה אחי ואני לוורשה. רצינו לחגוג את יום ההולדת העגול והמרשים הזה באופן חגיגי, ומה היה יכול להיות חגיגי יותר מביקור ראשון של אימי בפולין מאז המלחמה? המפגש המחודש עם מקום ושפה שהכירה כילדה היה מרגש עד דמעות. במהלך הביקור, פקדנו את הארכיב המקומי, וכשביקשנו לעיין בתיק של אימי גילינו להפתעתנו שהתאריך שבו חגגנו איתה את יום הולדתה עשרות שנים אינו תאריך הולדתה האמיתי, ושבכלל נולדה בינואר של אותה שנה. כשאמא ראתה את תעודת הלידה בארכיב, היא ביקשה שנמצא לה מקום לשבת בו, ואם אפשר, גם סיגריה וספל אספרסו. "את בסדר?" שאלתי אותה אחרי שהתיישבנו בבית קפה סמוך, והיא הנהנה ואמרה, "אני בסדר גמור, וגם אם לא הייתי, זה לא באמת משנה," ואחרי שלגמה מהקפה הוסיפה, "את עשרת החודשים של תשלומי הביטוח הלאומי שהפסדתי, כבר לא נקבל לעולם".

Cabbage Fields

I only heard my mother’s stories about the war once. She never told me them again, and I never asked her to. All except for one story, which I begged her to tell me over and over.

It’s a memory of hers from the early days of the war. The Germans were about to enter Mszczonów, and my grandmother decided, as did many residents, to take my mother and her little brother and leave. As my mother tells it, they walked as fast as they could, fearing the Germans would soon catch up. But my grandmother – carrying a baby in her arms – and my mother, couldn’t keep up with all the other locals who were fleeing the village. The people rushing past them got farther and farther away, until they disappeared around a bend, and the only person matching their slow and steady pace was a tall man who walked a few yards ahead of them with an enormous pendulum clock strapped to his back. My mother was delighted by the giant clock, and thought it very fortunate that even here, in the middle of the countryside on a dirt road winding its way through endless fields of cabbage, she could always tell what time it was.

After walking for a long time, the clock and its carrier began to slow down. Just as they had almost caught up with him, the tall man fell to the ground with the clock still on his back. My mother and grandmother were also exhausted, and when they saw a vehicle coming towards them from some distance, Grandma told my mom they would have to hide. They ran into the field, and my mother’s little brother, clearly startled by the sudden dash, began to cry. They lay down on the ground among the cabbages, and my grandmother breastfed her whimpering son. She knew they hadn’t got far enough from the road, and that the sound of a crying baby would give them away.

The three of them lay silently in the middle of a cabbage field while the baby nursed. My mother said that she felt a brief sense of peacefulness. For a moment, all the overwhelming anxieties and fears gave way to a world with no malice, no hatred, no danger. A world in which there was nothing but them, and the damp soil, and the cabbages. But then she sensed a figure blocking the sunlight. She looked up and saw a German soldier with a helmet and a rifle watching, transfixed, as my grandmother nursed her child. Grandma saw him, but she did not know what she could do or say, so she simply ignored him and continued to breastfeed. Mom said the soldier stood over them for a long time, then turned his back and walked away, leaving the mother and her two children in their own world—a world of cabbage.

שדות כרוב

את הסיפורים של אימי מתקופת המלחמה שמעתי רק פעם אחת. היא לא סיפרה אותם שוב ואני לא ביקשתי. מלבד סיפור אחד, שאותו התחננתי שתספר שוב ושוב. זה סיפור מהימים הראשונים של המלחמה. הגרמנים עמדו להיכנס למושצ'ונוב, וסבתי, כמו רבים אחרים, לקחה איתה את ילדיה, אימי בת החמש ואחיה הפעוט, ונמלטה מהעיירה. אמא שלי סיפרה שהן התקדמו מהר ככל שיכלו, אך אימי הקטנטנה וסבתי, שנשאה את התינוק בזרועותיה, לא הצליחו לעמוד בקצב של כל הנמלטים האחרים. האנשים שעקפו את אימי ואת סבתי הלכו והתרחקו מהן עד שנעלמו בפיתול הדרך, והיחיד שהמשיך לשמור על קצב איטי וקבוע היה גבר תמיר שצעד כמה עשרות מטרים לפניהן ונשא על גבו שעון מטוטלת ענקי. אמא שלי סיפרה ששעון המטוטלת העצום שימח אותה והיא הרגישה בת מזל שאפילו כאן, באמצע כביש עפר כפרי בין שדות כרוב בלתי נגמרים, היא יכלה לדעת בכל רגע מה השעה. אחרי דקות ארוכות של צעידה, שעון המטוטלת שלפניהם החל להאט את צעדיו, וכשכבר היו ממש קרובות אליו, השתרע הגבר התמיר על הכביש כשהשעון עדיין קשור לגבו. גם לאימי ולסבתי החל להיגמר הכוח, וכשראו ממרחק רכב הנוסע לכיוונם, אמרה סבתי לאימי שהן חייבות להיכנס לתוך שדה הכרוב ולהסתתר בו. הן רצו לתוך השדה. אחיה הפעוט של אימי, שכנראה נבהל מהתקדמותן הפתאומית החפוזה, החל לבכות. הן השתרעו על הקרקע בין גידולי הכרוב. סבתי חלצה שד כדי להניק את התינוק המייבב. היא ידעה שהן לא הספיקו להתרחק מהכביש ושבכיו של התינוק עלול להסגיר את מיקומן.

אחיה של אימי הסכים לינוק. וכך שכבו שלושתם בשתיקה בלב שדה כרוב. אמא שלי אומרת שפתאום היא חשה שלווה, כשכל החרדות והפחדים שהציפו אותה הפכו בן רגע לעולם נטול זדון, נטול שנאה, נטול סכנה, עולם שאין בו דבר מלבדן, חוץ מאדמה לחה וכרוב. לפתע הרגישה אימי שמשהו חוסם את השמש. היא הרימה את מבטה וגילתה שמעליה עומד חייל גרמני חמוש חבוש בקסדה ומביט כמהופנט בסבתי ובתינוק היונק ממנה. סבתי הבחינה בחייל, אך מכיוון שממילא לא ידעה מה לעשות או לומר, פשוט התעלמה מקיומו והמשיכה להניק. אימי אומרת שהחייל עמד מעליהן רגע ארוך, ואז הפנה את גבו והתרחק משם, והשאיר את אימי, את סבתי ואת אחיה הפעוט בעולמם, עולם שכולו כרוב.

Music

When I was growing up, we had a black wooden piano in the living room. My parents never played it, and even though my brother and sister and I all took lessons, none of us kept up with it. The piano sat there, bereft, for more than fifty years, and we only gave it away after my mother died. Throughout those fifty years, I never asked myself why the piano that no one ever touched was still there. To me, it was a black wooden memorial to my mother’s great love of music: a monument designed to make sure everyone who happened to find themselves in our living room knew that the Kerets could not live without music.

When my mother used to come home from her fabric shop in the evenings, she would start making dinner for the family. While she cooked, she listened to clamorous current affairs shows on the radio. But after dinner, when she’d finished cleaning and tidying up, she would put on a record, sit down at the kitchen table, light a cigarette and listen to music. On peaceful evenings it might be Chopin’s Nocturnes or Satie’s Gymnopédies, but when someone got on her nerves or if, conversely, she was in an unusually good mood, she would sometimes play a little Wagner.

At that time in Israel, Wagner’s music was taboo. His antisemitic positions, and the admiration he’d earned from Hitler, meant that the composer’s work was never performed or played on Israeli radio and television. Fortunately for us, our neighbors in Ramat Gan didn’t know enough about classical music to identify The Rhein’s Gold or Tristan and Isolde. But one evening, the downstairs neighbor came up to borrow some eggs, interrupting my mother in the middle of her cigarette. Impressed by the bellowing music, she asked who the composer was, and when my mother replied that it was Richard Wagner, the neighbor turned pale. “Mrs. Keret,” she cried, “you can’t play Wagner in your home! Especially not in front of the children. He’s an antisemite.” “More than that, though,” said my mother, “he’s dead.” “Yes, but the Nazis loved his music,” the neighbor insisted. “So they loved it,” Mom muttered impatiently, “they loved apple strudel, too—so I should stop eating apples?”

מוזיקה

בסלון ביתנו עמד פסנתר עץ שחור. הורי לא ניגנו בו מעולם, ואף על פי שאחי, אחותי ואני קיבלנו בילדותנו כמה שיעורי פסנתר, אף אחד מאיתנו לא התמיד בהם. הפסנתר השחור ניצב מיותם בביתנו יותר מחמישים שנה, ורק אחרי מותה של אימי הוא נמסר. במשך אותם חמישים שנה לא שאלתי את עצמי אף פעם מדוע נותר הפסנתר הזה בבית, אף על פי שעשרות שנים איש לא נגע בקלידיו. בשבילי היה הפסנתר אנדרטת עץ שחורה לאהבתה הגדולה של אימי למוזיקה, מונומנט שתפקידו להבהיר לכל עובר אורח שיקלע לסלון שלנו שבבית משפחת קרת לא יכולים לחיות בלי מוזיקה.

אימי, כשהיתה חוזרת בערב מחנות הבדים שלה, מיד היתה מתחילה להכין את ארוחת הערב המשפחתית, ובזמן שבישלה לא האזינה למוזיקה, רק לשידורי האקטואליה הקולניים ברדיו. אבל אחרי הארוחה, לאחר שהיתה מסיימת לנקות ולסדר, היא היתה שמה תקליט בפטיפון, מתיישבת בכיסא העץ במטבח, מדליקה לעצמה סיגריה ומקשיבה למוזיקה. בערבים היותר שלווים היתה יכולה להאזין לנוקטורנים של שופן או לג'ימנופדים של סאטי, אבל אם מישהו הרגיז אותה או כשהיתה שמחה במיוחד, היתה שמה תקליט של וגנר.

בישראל, בשנים ההם, המוזיקה של וגנר היתה טאבו. דעותיו האנטישמיות של המלחין, כמו גם העובדה שהיה נערץ על היטלר, גרמו לכך שיצירותיו לא נוגנו בקונצרטים בישראל ולא הושמעו ברדיו ובטלוויזיה. למזלנו, השכנים שלנו ברמת גן לא היו בקיאים מספיק במוזיקה קלאסית בכדי לזהות את "זהב הריין" או את "טריסטן ואיזולדה". עד שערב אחד הפריעה השכנה מלמטה לאימי בדיוק באמצע הסיגריה שלה וביקשה לשאול כמה ביצים. השכנה, שמאוד התרשמה מהמוזיקה הרועמת, שאלה מי חיבר אותה, וכשאימי אמרה לה שהמלחין הוא ריכרד וגנר, היא החווירה מיד. "גברת קרת," אמרה השכנה לאימי בקול נסער, "את לא יכולה להשמיע וגנר אצלך בבית, ועוד ליד הילדים! הוא אנטישמי." "הוא בעיקר מת," אמרה אימי. "אבל הנאצים..." התעקשה השכנה, "הם אהבו את המוזיקה הזאת." "אז הם אהבו," רטנה אימי בקוצר רוח, "הם אהבו גם אפפל שטרודל, אז מה, שאני אפסיק לאכול תפוחים ?"

Bedtime Story

The first time my mother told me about her father, I was a kindergartener. I remember lying in bed in my pajamas, while Mom sat on the edge of my bed and proudly relayed the story. Soon after the Germans occupied Poland, she told me, one of my mother’s non-Jewish neighbors began collaborating with the Nazis. He was a short man with black hair and a large nose. As my mother said, “he looked like a caricature of a Jew,” and he took advantage of this to pose as one, which allowed him to uncover the hiding places used by his Jewish neighbors and turn them in. After Mom and her family were moved into the ghetto, they no longer saw this neighbor, although they continued to hear horrific stories about his informing on people. One morning, my mother and her father walked out of the ghetto with a simple plan: they would buy a loaf of bread on the black market, sell individual slices in the ghetto to cover their costs, and keep a couple of pieces for the hungry family. They slipped out and walked down the streets of Warsaw without wearing their yellow stars. This was extremely dangerous, but since they were both fair-haired, they hoped they wouldn’t arouse any suspicion.

In the crowded town square, they happened to come across their informant neighbor, who didn’t think twice before grabbing my grandfather by the shirt collar and yelling, “Jews! Jews!” My grandfather tried to break free, but he realized that even if he could, they would instantly be surrounded by passersby who would never let them escape. He looked at my mother and gave her a wink meant to reassure her, or at least make sure she knew that even in this terrifying moment, he was thinking only of her. Then he grabbed the neighbor by his collar and shouted, “Jew! Jew! I caught a Jew!” The crowd that had gathered looked on in confusion at the two men: my tall, fair-haired grandfather, and the short, black-haired neighbor (who looked, according to my mother’s description, a bit like me), clutching each other’s clothes and screeching, “Jew!” Within seconds, a few of them fell on the neighbor, pinned him to the ground, and kicked him in the head and body until he was dead.

“And that was your grandfather,” declared Mom with a smile and stood up. Before leaving my room, she leaned over, kissed my forehead, and said, “Sweet dreams!”

סיפור לפני השינה

הפעם הראשונה שאימי סיפרה לי על אביה היתה כשהייתי בגיל הגן. אני זוכר אותי שוכב במיטה בפיג'מה ואת אימי יושבת על קצה מיטתי ומספרת לי את הסיפור הבא בגאווה: מיד אחרי שהגרמנים כבשו את פולין, הפך אחד השכנים הלא יהודים של משפחתה של אימי למשתף פעולה עם הנאצים.לשכן הזה היה שיער שחור, והוא היה נמוך ובעל אף גדול, על פי אימי הוא "נראה כמו קריקטורה של יהודי", והוא ניצל זאת כדי להתחזות לאחד, וכך לחשוף מקומות מסתור של יהודים ולהסגירם. מיום שהועברו לגטו הם לא פגשו שוב באותו שכן, אבל הסיפורים הנוראים על הלשנותיו ועל קורבנותיהן המשיכו להגיע. בוקר אחד יצאו סבי ואימי מהגטו. התוכנית שלהם היתה פשוטה: לרכוש כיכר לחם בשוק השחור, לפרוס אותה, ואחר כך למכור את הפרוסות בגטו במחיר שיכסה את עלות הכיכר ועדיין ישאיר פרוסה או שתיים לבני המשפחה הרעבים. סבי ואימי התגנבו אל מחוץ לגטו וצעדו ברחובות ורשה ללא טלאי צהוב. זה היה מסוכן מאוד, אבל סבי ואימי, שהיו בהירי שיער, קיוו שאיש לא יחשוד בהם.

באחת הכיכרות הצפופות בעיר הם נתקלו פתאום בשכן המלשן. השכן לא היסס לרגע: הוא אחז מיד בדש חולצתו של סבי והחל לצעוק, "יהודים! יהודים!" סבי, שניסה להשתחרר מלפיתתו, הבין שבתוך כמה רגעים כבר יכותרו בעוברי-אורח, ושגם אם יצליח להשתחרר, ההמון בכיכר לא ייתן לאימי ולו להימלט. הוא הפנה את מבטו לעבר אימי וקרץ קריצה שנועדה להרגיע אותה, או לפחות להבהיר לה שגם ברגע המפחיד הזה הוא עדיין חושב עליה. רק עליה.

סבי תפס את השכן בדשי חולצתו והחל לצעוק, "יהודי! יהודי! תפסתי יהודי!" ההמון שנאסף סביבם הביט מבולבל בשני הגברים - סבי התמיר ובהיר השיער, והשכן הנמוך, שחור השיער, שעל פי תיאורה של אימי נראה קצת כמוני - שאחזו זה בבגדי זה וצעקו בגרונות ניחרים, "יהודי!" וכעבור רגע של היסוס הסתערו כמה אנשים בקהל על השכן, הצמידו אותו לקרקע ובעטו בראשו ובשאר חלקי גופו עד שנפח את נשמתו. "כזה היה סבא שלך," אמרה אימי וחייכה, ולפני שיצאה מהחדר התכופפה, נשקה למצחי ואמרה, "לילה טוב!"

Languages

My mother could speak six languages. Since my father also read and wrote a similar number of languages, as a child I thought this was commonplace, and that languages, just like facial hair, were something I would naturally grow when I got older.

Polish and Yiddish were my mother’s native tongues. French, she learned in the orphanage in France where she was sent with other Jewish children after the war. Hebrew and English came when she made it to Israel as an illegal immigrant. She’d learned German as a little girl, when her father insisted on teaching her during the war. “This might save your life,” he explained, “it’s much harder for people to deny your humanity when you speak their language.” My mother listened and studied diligently.

One day in 1995, the phone rang at my parents’ house. The courteous caller said he was from a German cultural institution and wanted to invite me to speak at an event in Frankfurt. My mother, who introduced herself as my secretary, refused to give him my phone number but agreed to relay a message. At first they’d spoken in English, but as soon as he mentioned that he wanted to invite me to Germany, my mother switched to German. Later in the conversation, he explained that in fact he was originally from Poland but had immigrated to Germany as a boy. “Poland?” my mother replied in her perfect Polish, “I apologize. If you’d told me sooner, I would have spoken to you in Polish from the beginning.”

When I arrived at the Frankfurt event and met the man from the German cultural institution, he politely complimented my writing, but he seemed far more impressed by my private secretary than by my work. “I know from experience how hard it can be to hire a secretary with such proficiency in so many languages,” he gushed, “how did you find her?”
“I don’t know,” I replied with a grin, “I just opened my eyes and there she was.”

שפות

אמא שלי ידעה לדבר בשש שפות. מכיוון שגם אבי ידע לקרוא ולכתוב מספר דומה של שפות, חשבתי לעצמי, כילד, שמדובר בתהליך טבעי, ושידיעת שפות, בדיוק כמו שיער פנים, היא משהו שיצמח בי מעצמו כשאתבגר.

פולנית ואידיש היו השפות הראשונות שאימי רכשה. צרפתית היא למדה בבית היתומים בצרפת, שאליו הגיעה עם ילדים יהודים אחרים אחרי המלחמה. העברית והאנגלית הגיעו לאחר שעלתה באופן בלתי לגאלי לישראל. את הגרמנית שלה היא למדה כילדה קטנה מאביה, שהתעקש להעביר לה שיעורים בגרמנית בזמן המלחמה. "זה אולי יציל את חייך," הוא הסביר לה, "לאנשים הרבה יותר קשה להכחיש את האנושיות שלך כשאת דוברת את שפתם." ואימי הקשיבה ולמדה בשקדנות.

בשנת 1995 התקשר לבית הורי אדם אדיב שהציג את עצמו כעובד במשרד התרבות הגרמני וביקש להזמין אותי לדבר באירוע בפרנקפורט. אימי, שהציגה את עצמה בשיחה כמזכירה שלי, סירבה לתת לו את מספר הטלפון בדירה שבה התגוררתי באותה עת, אבל הסכימה למסור לי הודעה. השיחה בין עובד משרד התרבות הגרמני ואימי החלה באנגלית, אבל ברגע שציין שהוא מעוניין להזמין אותי לגרמניה, גלשה אימי מיד לגרמנית. בשלב מאוחר יותר בשיחה סיפר לה איש משרד התרבות שהוא בעצם יליד פולין שהיגר בנעוריו לגרמניה. "פולני?" אמרה לו אימי בפולנית המושלמת שלה, "אני מתנצלת. אם היית אומר לי את זה מוקדם יותר, הייתי פונה אליך בפולנית מלכתחילה."

כאשר הגעתי לאירוע המדובר בפרנקפורט ופגשתי לראשונים פנים אל פנים את איש משרד התרבות הגרמני, הוא החמיא בנימוס לכתיבתי, אבל נראה שיותר משהתלהב מספרי הוא התפעל מהמזכירה הפרטית שלי. "מניסיון," הוא אמר, "אני יודע כמה קשה למצוא מזכירה ששולטת ברמה גבוהה כזו בכל כך הרבה שפות. איך הצלחת למצוא אותה?" "לא יודע," עניתי בחיוך, "פקחתי את עיניי והיא פשוט היתה שם."

The First Angel You See

I only ever heard this story once. My parents had just come home from a wedding, and my mother was completely drunk. If she’d had one fewer drinks that night, I probably wouldn’t be able to share this story with you. It’s a little hazy in my imagination, but in the story, my grandmother holds my mom’s little hand while carrying Mom’s baby brother, and the three of them race up the stairs in their building. Mom can hear the footsteps of the people chasing them. When they get to the roof, my grandmother tells Mom to run as fast as she can and jump onto the adjacent rooftop, which is slightly lower. “Don’t be scared,” she says, “you can do it.” Mom waits, expecting her mother to say, “And I’ll be right behind you,” but she just stands there, out of breath from the run. “When will I see you again?” my mother asks, and her mother bends over so that their faces are very close, and says, “You’re going to run as fast as you can, and then jump as far as you can, and as soon as you land you’re going to keep running and not stop until you get to Daddy. After that, you will grow up into a woman, and you will love another man and start a family with him, and in the end you’ll grow old and die. And right after you die, go up to the first angel you see and tell him: I’m going to see my mom. And he’ll know, because I’ll talk to him before you get there, and he’ll bring you to me.”

This is not where the story ends. After my mom jumped onto the other roof, she did not run as fast as she could, the way her mother had instructed her. Instead, she hid and watched the Nazi soldiers kill her mother and shatter her little brother’s head against a brick wall.

When she told me this, I could feel the heavy guilt engulfing her. But I also sensed how proud she was of her mother, who even in the last moments of her life refused to lie to her daughter. Forty-seven years after she told me the story that evening, my mother died. And the last words she said were, “I’m going to see my mom.”

המלאך הראשון

את הסיפור הזה שמעתי רק פעם אחת. אמא שלי בדיוק חזרה עם אבי מחתונה והיתה לגמרי שיכורה. אילו שתתה באותו לילה אפילו רק כוסית אחת פחות, כנראה לא הייתי יכול לחלוק אותו איתכם היום. אני מדמיין אותו קצת מטושטש. בסיפור, אמא של אמא שלי אוחזת את כף ידה הקטנה של אימי ביד אחת, ובידה האחרת היא מרימה את אחיה הפעוט של אימי, והן שועטות במעלה מדרגות. אמא שלי שומעת מאחור את נקישות צעדיהם של מי שדולקים אחריהם. כשהן מגיעות לגג, אמא של אמא שלי מבקשת ממנה שתרוץ בכל הכוח, ואז תקפוץ לגג הקרוב, המעט נמוך יותר. "אל תפחדי," היא אומרת לה, "את תצליחי." אמא שלי ממתינה רגע, היא מחכה שאמה תאמר, "ומיד אחרייך גם אני אקפוץ," אבל אמה המתנשפת מהריצה במדרגות לא מוסיפה דבר. "ומתי אני אראה אותך שוב?" שואלת אימי, ואמא שלה מתכופפת, מקרבת אליה את פניה ואומרת, "עכשיו את תרוצי הכי מהר שאת יכולה ותקפצי הכי רחוק שתוכלי, ואחרי שתנחתי את תמשיכי לרוץ בכל הכוח ולא תעצרי עד שתגיעי לאבא. ואחר כך את תגדלי ותהיי לאישה, ותפגשי איש, אותו תאהבי ותהיה לכם משפחה, ובסוף תהיי זקנה ותמותי. ומיד אחרי שתמותי, תיגשי למלאך הראשון שאת רואה ותגידי לו, 'אני הולכת לפגוש את אמא שלי', והוא כבר יידע, כי אני אדבר איתו קודם, הוא כבר יידע ויביא אותך אלי." הסיפור לא נגמר כאן. אחרי שאימי קפצה לגג השני, היא לא המשיכה לרוץ בכל הכוח כמו שאמא שלה ביקשה, אלא הסתתרה וראתה איך החיילים הנאצים הורגים את אמא שלה ומרוצצים את הגולגולת של אחיה הפעוט כנגד קיר לבנים. כשסיפרה לי את זה הרגשתי את תחושת האשמה הכבדה שעטפה אותה, אבל גם את הגאווה שלה באמא שלה, שאפילו רגע לפני שפגשה את מותה לא הסכימה לשקר לבתה. ארבעים ושבע שנים אחרי הלילה שבו סיפרה לי את זה אמא שלי מתה. המשפט האחרון שאמרה לפני שעזבה היה, "אני הולכת לפגוש את אמא שלי."

A Good Day

When I was a kid, I absolutely loved eating at restaurants. It’s not that I was some kind of foodie, it’s just that in those days, in socialist Israel of the nineteen-seventies, going out for dinner was such a rare and decadent event that it was impossible not to get excited about it. Once every few months, we’d drive to Victor’s Place, a Tel Aviv eatery located next to a junk yard. After dinner, while Mom and Dad sipped Turkish coffee and smoked a cigarette, my brother would take my sister and me on an exhilarating tour of the junk yard, which we called “the car cemetery.” We’d stop at each crumpled vehicle and try to guess how it had ended up there: trampled by an elephant, shot out of a cannon, or just driven too quickly and rammed into a stoplight.

One Saturday, when I was about six, we went to Victor’s Place for my mother’s and sister’s birthday, since they were born on the same date. The mustachioed waiter wiped the table with a damp cloth and informed us apologetically that, due to a kitchen malfunction, the restaurant would not be serving fries. The rest of the family received this news somewhat indifferently, but I took it really hard. Instead of a big pile of delicious, greasy fries, the waiter put a dish of white rice on the table, and within seconds the lavish feast I’d been looking forward to for weeks turned into just another family dinner. My mother, sensing my frustration, asked me if everything was all right. Nothing was all right, I snapped: If I couldn’t have fries, the whole meal was a waste of time, and this birthday, which was supposed to be fun, was now the worst day of my life.

Mom listened patiently to my vitriolic complaints, and when I was done, she put the back of her warm hand on my nape and asked me in a half-whisper to tell her how many people were sitting in the restaurant. Being a good boy, I methodically counted them all. Saturday afternoon was one of the busiest times of week at Victor’s, and other than our table there were twenty-six diners. “Twenty-six?” my mom exclaimed with a whistle, “That’s a lot! Now, could you please tell me what all these people are holding in their hands?” “Oh, come on,” I said with a grin, “that’s easy. It’s a restaurant. They’re holding knives and forks.” Mom was impressed: “Twenty-six people! Twenty-six hungry humans sitting at their tables, each eating only what’s on their own plate. Twenty-six people holding knives, and yet not a single one of them is stabbing anyone else.” She leaned over, planted a soft kiss on my forehead, and said, “Let’s agree that this is actually a pretty good day.”

יום טוב

כשהייתי ילד הדבר שהכי אהבתי היה ללכת למסעדות. וזה לא שהייתי פיינשמקר. פשוט אז, בשנות השבעים בישראל הסוציאליסטית, לצאת לאכול במסעדה היה אירוע כל כך נדיר ומושחת, שלא יכולת שלא להתרגש ממנו. פעם בכמה חודשים היינו נוסעים ל"מפגש ויקטור", סטקייה תל אביבית עממית שגבלה במגרש גרוטאות. אחרי האוכל, כשאמא ואבא היו שותים קפה שחור ומעשנים סיגריה, היה אחי מוביל את אחותי ואותי לסיור מסעיר במגרש הגרוטאות שאותו כינינו "בית קברות למכוניות". בכל פעם היינו עוצרים ליד רכב מעוך אחר ומנסים לנחש כיצד הגיע לכאן: הוא נרמס על ידי פיל, נורה מלוע תותח, או סתם, נסע מהר מדי והתנגש ברמזור.

שבת אחת, כשהייתי בן שש בערך, נסענו ל"מפגש ויקטור" לחגוג את יום הולדתן של אימי ושל אחותי שנולדו באותו תאריך. המלצר המשופם, שניקה את השולחן במטלית רטובה, הודיע לנו בטון מתנצל שבגלל פאשלה של הטבח, המסעדה לא תגיש היום צ'יפס. שאר המשפחה קיבלה את העדכון באדישות מסויימת, אבל אני לקחתי אותו קשה מאוד. במקום צ'יפס מטוגן שמנוני וטעים, הגיש המלצר לשולחן צלחת אורז, ובתוך שנייה הפכה הארוחה הפראית והמושחתת שצפיתי לה שבועות לעוד ארוחה משפחתית רגילה. אימי, שהרגישה את התסכול שלי, שאלה אותי אם הכל בסדר. עניתי לה בזעם ששום דבר לא בסדר, ושבלי צ'יפס כל הארוחה הזו לא שווה כלום, ושיום ההולדת הזה, שהיה אמור להיות כייפי ומהנה, הפך ברגע ליום הכי עצוב בחיי.

אימי הקשיבה בסבלנות לכל תלונותיי ומררותיי, וכשסיימתי, במקום לענות, הניחה את גב ידה החמימה על צווארי וביקשה ממני בחצי לחישה לספור בשבילה כמה לקוחות נמצאים ברגע זה במסעדה. כמו ילד טוב מניתי בקפדנות את כולם. שבת בצהריים היה אחד המועדים הפופולריים בשבוע ב"מפגש ויקטור", וחוץ מהשולחן שלנו היו במסעדה עוד כעשרים ושישה סועדים. "עשרים ושישה?" שרקה אימי בהערכה, "זה המון! תוכל בבקשה להגיד לי מה כל האנשים האלה מחזיקים ביד?" "נו, באמת," אמרתי וחייכתי אל אימי, "זה קל. זאת מסעדה. הם מחזיקים סכין ומזלג." "עשרים ושישה אנשים," אמרה אימי בהתפעלות, "עשרים ושישה בני אדם רעבים יושבים ליד שולחנות וכל אחד אוכל רק מהצלחת שלו. עשרים ושישה בני אדם מחזיקים בידיהם סכינים, ובכל זאת, אף אחד לא דוקר אף אחד." היא התכופפה, נשקה נשיקה עדינה למצחי ואמרה, "בוא נסכים בינינו שמדובר ביום טוב."